תל-אביב, תל-אביב
http://shalomgad.bandcamp.com/album/–4
שירים של שלום גד, ומחשבות שלי, על תל אביב שנמצאת בתוכי
מהסוף להתחלה
"כל יום אני קורע מיתר
והמיתר הזה הוא כל מה שהיה לי
הייתי כבר צריך לגמור מזמן
כל יום אני בונה מלבן זהב
והזהב תמיד כבד יותר בקיץ
אבל הקיץ, זה לא אותו דבר
הקיץ הזה הוא אולי האחרון
בקיץ הבא אולי כבר לא אהיה כאן יותר
הו כן
גברים שאוהבים יותר מדי
לא יכולים לחיות יותר משעתיים
ושעתיים זה כל מה שצריך
מי יפתח את העיר הזאת כל לילה
מי עוד יכול לאלף אותה
אם לא אנחנו
לא אנחנו
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב ליצוק דבש על כל מה שבנינו
וכל מה שבנינו נשבר
מי יסבול את העיר הזאת כמונו
מי עוד יכול לסלוח לה
אם לא אנחנו
לא אנחנו
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב לשקר קצת, לומר אמת הרבה
לומר אמת חזק ומהר
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב לעבוד"
לא מבראשית, בראשית שייכת לאלוהים. אנחנו במלכות האנשים, במלכות הכואבת והמיוסרת, המשתוקקת להבין ולהיות מאושרת, אבל, רבים הסלעים על הגב ורבות העוולות, עד מאד עד מאד
ומהם כלי עבודתנו, להבנה ולחיים? אהבה ורגש, האנשה רבה, דימוי ודמיונות, רצונות מעורבבים דמיונות ומציאויות אשר באה ושוברת את כל החומות, ואת מגדלי הקלפים, כי מה היה לנו מבראשית, ועם מה נותרנו לבסוף?
האם השקר הוא אמיתי ומה ההבדל בינהם, בשביל האוזן השומעת, כי גם השקר יספר לנו את הסיפור האמיתי
האם העץ שנופל ביער שווה אם לא יש אוזן ששומעת ולב שמרגיש ולו טיפת עצב אחת קטנה?
האם העץ חש את נקודת האושר שלו כשהוא קורס אך יש מישהו שחש דקירה בליבו שהנה הנפילה הגיעה וקץ לכל?
האם החיבור ביננו, כל החיים, הוא המשמעותי ולא הארועים השונים, שאין זה משנה כלל בין אם קרו או לא, רק הדבר שיוצר את נקודת החיבור, את ההעברה של הרגש, של האהבה של הצורך העז בהמשכיות?
ולהתחלה…
"בא האמן לראות את תל אביב
בתרמיל לצדו פרות ודברי מאפה
וספרים ומחברת וצנצנת קפה
הוא מחפש את תל אביב בתל אביב
וכלום מתל אביב הוא לא מוצא
הדמעות של אמו עדיין תלויות על פניו
אבנים מההר עדיין תקועות בנעליו
הוא פוגש נערה ומנסה עליה את כוחו
ומחפש את תל אביב בתל אביב
וכלום מתל אביב הוא לא מוצא
היא תוקעת בו יתד ועוד יתד
הוא יוצא לחצר לעשן ולהתאוורר
היא ניגשת לבדוק אם הוא עדיין מדמם
ומחפש את תל אביב בתל אביב
וכלום מתל אביב הוא לא מוצא
בא האמן לראות את תל אביב
מכנסיים ישנות לרגליו ויומן חדש
בקבוק חצי מלא וספר טלפונים ריק
הוא מחפש את תל אביב בתל אביב
וכלום מתל אביב הוא לא מוצא
הוא מחפש את תל אביב בתל אביב
וכלום מתל אביב הוא לא מוצא"
בתור תלאביבית אני יודעת שתל אביב כבר לא קיימת, יש הרבה חיקויים של תל אביב
אפשר לומר כבר מתחילת שנות ה-90 תל אביב הלכה ונעלמה לה תחת רצונות ומאווים שהביאו כל מיני כאלו , שבאו לכבוש את העיר הגדולה, רק שהעיר הזאת כבר לא היתה באמת כזאת צעירה כמו שנראתה למרחוק אז באמצעיים קוסמטיים לרוב החליטו להצעיר אותה, בעיני רק ציערו אותה, כבר אי אפשר היה להסתובב יחפים בעיר לשיר ולהזות, דברים אחרים התחילו להתרחש מסביב הרבה קשור לכסף לקניות לדאווין, לא מה שהיה במקור- תל אביב תל אביב, שזכיתי להכיר ולחוות.
ושאלה טובה מה יעשה האמן? איפה אפשר עדיין לעשות אמנות? כי פעם, היתה הרבה אמנות בתל אביב לפני הפיח והצעקות, המזגנים הבניינים החדשים שהשתלטו על העיר הישנה.
וזה נכון שמשהו כן נשאר בה, וזה מצחיק בתור אחת שכבר לא גרה בעיר, בשבתות, אפשר להרגיש את הנוכחות האמיתית של העיר, והקטע הוא שדווקא בשבתות, כל הפריפריה עוזבת את העיר וחוזרת לביתה ולשורשיה, ופתאום יש מקום להחנות את האוטו….פתאום תל אביב יוצאת בשקט מבין המדרכות…
אז לאן נותר לנו לברוח כדי להחיות השממה שבליבנו? האם יש מענה לזה בכלל?
"מי רוצה לישון
הערב רק התחיל
השקר האחרון
ירד מהאוויר
ראיתי כרובים עפים
שמעתי כלבים מגן עדן
ראיתי דג אובדני
קופץ מהמים לגשר
ראיתי ציפור נדירה
דורכת על פדל דיסטורשן
רוקדת על קרש קפיצה
סופרת עד ארבע בזעם
עכשיו הם אוספים את הזבל
תאהבי אותי מהר
עכשיו הם מקפלים את האוהל
ואני עדיין רעב
מי רוצה לישון
לישון אף פעם לא עוזר
הקש האחרון
עולה עכשיו באש
ראיתי כוכב נופל
וקם כאילו כלום
השבתי את הרוח
והורדתי את הגשם
ראיתי ציפור נדירה
קופצת על פדל דיסטורשן
יונקת מכבל שחור
אוספת את האור
כורעת ללדת
פותחת את השער
ראיתי ציפור נדירה
הופכת לפדל דיסטורשן
תאהבי אותי תאהבי אותי
תאהבי אותי יא זבל
עכשיו הם מקפלים את האוהל
ואני עדיין בוער"
כן, האוהלים הצליחו לעשות שירות נפלא לעיר, אין ספק, שלא מדובר בכלל בכסף, זה שיצאו לשדירה ושיתפו זה את זה בכאבים, בתקוות..זה הדבר שתלאביב רצתה וציפתה לשמוע, כי אלו היו המילים שבנו את העיר הזאת, להיות ביחד גם אם באינדוידואליות מאפשרת, פה זה לא קיבוץ…אתה עדיין יכול להשאר חופשי אבל לא חייב להיות בודד מול המסכים, מחשבים וטלוויזיות, תל אביב פתאום החלה לחוש שמחה..אולי יש תקווה?
אבל הזמנים אחרים, ההגנות חוזרות להתלבש כל כך מהר,לא פשוט להפתח באמת ולהיות תמימים כמו אז…
מעניין הקשר בין המילים- הגנה והפגנה….
כשמתחילים לדבר כבר על כסף ועל עוד ועוד, רוצים ורוצים ולא באמת על תקוות וחלומות, משהו מבין, שפה כבר אין סיכוי לבשורה אמיתית, זה רק לחפש איך לעשות שהייאוש יהיה יותר נוח..
אין מה לעשות, טעינו ועוד איך, כולנו!!!
כל הרעבים וכל המשופעים, כולנו, איבדנו את האמונה!
אבל..יש תמיד איזו ציפור נדירה
"הלהיט
הוא השיר הכי גרוע
מבין כל השירים שלנו
אז אל תשפוט על הלהיט
בוא אתי
בוא להופעה בזמן
כי אני תמיד בזמן
עזוב להיט, בוא אתי
אולי אף פעם לא תבין
את מה שכל אחד מבין
אולי אף פעם לא תדע
את מה שכל אחד יודע
מזמן
הלהיט
הוא הקלף הכי צפוי
מבין ההפתעות שלנו
אז אל תשפוט על הלהיט
למה לא תנסה, נדבר, ניזכר
למה לא תנסה
כמו פעם, כשהיית חבר שלי
הלהיט
הוא השיר הכי גרוע
מבין כל השירים שלנו
אז אל תשפוט על הלהיט"
הלהיט זה הזמן הכי טוב לפרק את המתח וללכת לשרותים, למדתי להעריך להיטים, בעיקר את הלהיטים של אמנים מיוחדים שכ"כ מצחיק לומר שיש להם להיטים….
"הצלפות והקאות, הדחקות והכחשות
אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה
כישופים ושיקויים, שיחוקים וכיסויים
אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה
כוס של רעל בשביל העד, כוס של יין לשופט
פצע חי על עצב מת, ועורבים על האש
מוקיונים, קופונים, שיסופים, שיסויים
אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה
סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון
גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון
ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים
אם אלה השמחות שלכם
קח אותי, קח אותי
קח אותי להלוויה"
פשוט לברוח מהעיר הזאת, אם היא כ"כ חולה, לחפש את הנקיקים והחורים בהם אפשר לנשום אוויר
טוב, אולי בפריפריה יהיה מקום חניה….
"אני הגעתי לעיר עם מקוש על הגב ופנס על המצח
אני הגעתי לחפור, אני הגעתי לחפור
אני הגעתי לכאן לפני הזריחה בסירת פועלים
אני רציתי לחיות, אני רציתי לסבול
ואת הגעת על ענן ארוך וצר, החדר הקר הפך מיותר
אני הייתי מוכן, הייתי עשוי, הייתי כבר רך, הייתי אפוי
את מדרדרת אותי, את מדרדרת אותי
את מדרדרת אותי, מדרדרת אותי
מדרדרת אותי, מדרדרת אותי
את מדרדרת אותי
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו
וכל מה שאמרנו חשוב
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב לתלוש טוב עמוד אחרי עמוד
ולחבר מחדש
מי יפתח את העיר הזאת כל לילה
מי עוד יכול לקרוע אותה
אם לא אנחנו
לא אנחנו
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב ללקט עוד עובדות מהשטח
ולמצוא עוד חומר ועד רוח
חייב לעבוד, חייב לעבוד
חייב לעבוד"
ואלו מילים של מישהו שהגיע לעיר, מספר מהצד שלו איך זה להגיע לעיר ומה חוטפים?
קשה לי לדמיין מה זה להגיע לעיר הגדולה אבל יודעת מה זה להגיע ליישוב קטן, אלוהים, אפילו עכשיו, בעיר קטנה שגרה, מרגישה חשופה ,אז מה זה ביישוב קטןטן?
ולהגיע לעיר זה כמו גיל שנתיים הנורא…גיל שבו אתה מרגיש שאתה זה שעומד לכבוש את העיר….את העיר הזאת לא כובשים אבל אפשר לאהוב, זה כן, היא מבקשת חמלה וסבלנות, לטיפה והקשבה
ללכת ברגל לים להתבונן במרפסות לחייך למחוסרי בית ולזקנים….
יש הרבה חיוך בתוך הטיח והרעש…
עיר מבוגרת, עיר חכמה
ובכל מקרה, בחזרה לסוף…ושהקיץ הזה לא יהיה האחרון..
